על החיים לצד היצירה
"אני הבת הראשונה שנולדה בעין עירון. הבכורה מבין שלוש בנות.
בילדותי לא היו לי מחשבות על יצירה. אהבתי לשחק עם הבנים,
אך בעיקר אני זוכרת שעבדתי ועדכתי להורים.
ניקיתי, רחצתי את הפרה, הלכתי יחפה אל השדה וקצרתי את התירס במגל.
אבא, שחזר מן הפרדס בעגלה רתומה לחמור, היה אוסף את התירס ומחזיר אותנו הביתה.
"בכיתה ח' למדתי אנגלית בדרך של קריאת ספרים מתוך ספרייה עשירה של שכנים שהגיעו מסין.
כשהם עזבו את המושב, הם העניקו לי במתנה מילון עברי-אנגלי.
"בית הורי היה צנוע, והתגוררו בו גם דיירי משנה.
אמי היתה חרוצה ועבדה בנקיון וכאורזת בפרדסים. היא היתה שתקנית וקשוחה.
אבי, שגדל בבית משכיל, היה איש נעים וטוב לב.
באחד מטיולי הרחוב שיזם, נוהג בעגלה רתומה לחמור, לקח אותי לראות שתי פצצות שהוטלו ממטוס איטלקי ונפלו ליד אוהלי הבדואים.
זכור לי שראיתי שני בורות פעורים באדמה.
האחד לבן והאחר חום. כשהבורות היו מלאים במי גשמים, צביקה, בעלי לעתיד, למד לשחות בתוכם.
"בגיל 17 התגייסתי לצבא. התחלתי לימודים בבית ספר לאחיות, אך הכיוון לא התאים לי ועברתי לאגף הטכני בחיל החימוש.
מגורים משותפים במעון לחיילות בתל אביב הולידו חברות ארוכת שנים עם שושנה ואהובה.
"בגיל 19 וחצי התחתנתי עם צביקה במטבח ההבית. גל נולד כשגרנו בצריף של עולים חדשים.
התחלנו במשק צנוע וגידלנו ירקות. היו לנו שתי פרות, עגלה רתומה לסוס, אופנוע וגם טרקטור שקנינו בשותפות עם חבר.
יהודה אטלס, בן המושב עין עירון, מספר על נירה:
"נירה פוקס – אז נירה טש, למדה שלוש כיתות מעלי, קודם בבית הספר העממי בכרכור, ואחר כך בתיכון חדרה.
היא זכורה לי מהתקופות ההן כבחורה סקרנית, חיננית וערנית מאוד, בעלת נטיות לאמנות ולתרבות בכלל.
הדבר שהתפעלתי ממנו אז יותר מהכל היה שהיתה קוראת ספרים באנגלית חופשי-חופשי ובכמויות בעת שאנחנו עוד קרטענו וגמגמנו בשפת אלביון.
אף פעם לא הבנתי איך ילדה שגדלה כאן, אחת מאיתנו, השתלטה על האנגלית בצורה כל כך מוחלטת, עד כדי יכולת לקרא ספרים בקלות ובהנאה.
אני זוכר את הוריה, שכמו שאר אנשי המושב עבדו קשה מבוקר ועד ערב.
בדך הכול כולנו מאותו הכפר, והשנים ההן בעין עירון עיצבו את אישיותנו במידה רבה."
ציורים
התחלתי לצייר בגיל 32
"אני לא זוכרת את הציור הראשון שציירתי, אבל אני זוכרת שמרגע שהתחלתי, זה פשוט זרם…"
"בגיל 32 התחלתי לעבוד במפעל 'אליאנס' קיסריה.
במשרד שבו עבדתי היו פסלים וציורים. הבוס שלי היה חבר של אמנים, וסביב היו תלויות יצירות אמנות והתקיימו שיחות על אמנות.
"בבית לא היתה אמנות, והאווירה במפעל עוררה בי השראה, וכך, בשנת 1966, כשהייתי בת 32, התחלתי לצייר.
ההתחלה היתה ציור בצבעי אקריליק שהתייבשו מהר. בהמשך עברתי לצבעי שמן מדוללים בנפט."
"בבית ציירתי בחדר שביום היה מתפקד כסלון ובלילה הפך לחדר השינה של צביקה ושלי.
הייתי מניחה תקליט על הפטיפון, מקשיבה לאופרות 'כרמן', 'אאידה', 'ריגולטו' ומציירת.
הקשבתי גם לרדיו ז'נבה, למוזיקה רוסית ולמוזיקה יוונית מרדיו סלוניקי."
תהליך היצירה
כפי שכתבה היילת השחר כהן ב 2015:
אני מחפשת השראות לציוריה של נירה. שואלת אם יש לה סקיצות מקדימות לעבודות, והיא מגישה לי ניירת מלא כפיים:
ספר מקסים של ציורי פנטזיה, ציור נאיבי, ספר על רקמה עממית של ערביי ארץ ישראל, דפים בודדים שנתלשו מעיתוני נשים.
ואלה המרחבים שמהם שאבה חומרים ושמהם יצרה את ציורי השמן והאקריליק, ואת רקמותיה.
עשייתה הציורית של נירה נשענת על חיבורים בין רקמה עממית לציורים סוריאליסטיים של סלבדור דאלי, סידור מרחבי המושפע מציורי יוצאי הדופן של הירונימוס בוש, והתחקות אחר צבעים וקומפוזיציות של הצייר הנאיבי הנרי רוסו
(שבעצמו היה פקיד במשרד ממשלתי עד שגילה את הציור בגיל 40). מקורות להשראה מצאה גם בעיתוני "לאשה" ובעיתון הגרמני "בורדה".
בצהליך עבודה נירה אינה מעתיקה את היצירות והתרשימים אלא שואבת מהם השראה, מבודדת מתוכם פרטים, ובונה קולאז' אישי ופרטי.
"אפשר לומר שהציור היה עולם פרטי שאיפשר לי לברוח מהמציאות. לא השווצתי בזה", היא מעידה.
ברבים מציורי השמן והאקריליק של נירה, נוכח דימוי היער כמרחב קסום ומסתורי.
היער שמציירת נירה מחביא בתוכו חיות, דמויות מכונפות, פנים אנושיות, מגדלים, טירות ובתים מוקטנים.
ברחי הגינה המתורבתים שנקטפו וסודרי באגרטלים הופכים בציורי היער של נירה לפרחי ג'ונגל ענקיים.
ליער של נירה יש הלך רוח, החומרים האורגניים המרכיבים אותו נשזרים זה בזה, והצבעוניות שלו מכשפת את המתבונן.
